אוסף של סיפורי החלמה מכל העולם של אנשים מעוררי השראה שריפאו את עצמם ממחלות כרוניות הנחשבות בלתי ניתנות לריפוי- תמצאו כאן
הוצאת מטר,, 252 עמודים
החלק הקדמי של המוח. בעלי חיים חסרים אותו והוא התפתח לאורך 2 מליון השנים האחרונות באבולוציה. תפקידו: לעשות סימולציה של חוויה ולפתח תרחישי עתיד. שום חיה לא מסוגלת לחשוב על משהו ולחוש אותו כאילו היא חווה אותו רק על ידי דמיונו.
לדוגמא- שום חיה לא תגיד "איכס!" לפני שתטעם משהו. לעומתה אנחנו מסוגלים להעלות בדמיוננו תפוח בדבש או אפילו ריח של יסמין או יערה ולחייך רק מהמחשבה. חוויה זו אפשרית בזכות החלק הקדמי של המח- the frontal lobe"".
איפה תהיו יותר מאושרים – שנה אחרי שתזכו בלוטו או שנה לאחר שתתאשפזו לאחר שיתוק ברגליים? נשמעת שאלה קצת טיפשית. נכון? גילברט טוען כי למרות מה שכולנו מצפים, שנה לאחר שני אירועים מנוגדים אלו - רמות האושר של 2 האנשים תהיה זהה לרמתם הקודמת מלפני שנה שכן יש לנו המח מעין "ווסת אושר" מעין תרמוסטט שמשאיר אותנו על רמת אושר קבועה.
מה נראה לנו "נעלה" יותר? למדנו בחברה ובתרבות שבה אנו חיים כי אושר מלאכותי נחות מאושר טבעי.אנו סבורים שההצלחה להשיג עוד ועוד דברים נחשבת חיוני להשגת האושר. לא כך באמת לפי מחקרי האושר.
באושר הטבעי אנו פשוט מאוד נתקלים. והאושר המלאכותי הפרואקטיבי -הוא בהחלט לא פחות ממנו, ודווקא אותו ביכולתנו ליצור.
מסתבר שחופש וחופש לבחור הוא חבר של אושר טבעי, ולצד זאת- אויב של אושר מלאכותי! למשל כשאתה "תקוע" בבחירה אחת, אתה מוצא דרך להיות מאושר. הנה דוגנא כשהדייט שלך מחטט באף- את בורחת (יש לך עוד אפשרויות). כשבעל מחטט באף? את אומרת לו "אל תגע באוכל" וממשיכה איתו. במילים אחרות- התגובה מושפעת מהאלטרנטיבות הנראות בפנינו.
"אין דבר כזה טוב או רע, אלא לפי מה שתגדיר אותו כך" אמר שייקספיר. כך גם ניתוח רפואי וגם טיול לברצלונה יכולים להיתפס שניהם כטוב או כרע- הכל תלוי במתבונן שמגדיר אותם.
אדם סמית היטב להגדיר תובנה זו כבר ב1759: "המקור של אומללות נובע מהשיפוט ומהעדפה של סיטואציה אחת על אחרת". זה לגיטימי להעדיף סיטואציה אחת על אחרת, אולם בהינתן סיטואציה קיימת, העצמת ההבדלים בינהן בתודעה שלך מובילה לאומללות. כלומר לפעמים צריך לדעת להשלים עם סיטואציות כפי שהן (מה שבא ברוך הבא) כדי ליצור מתוכן את האושר.