האם יש לכם חרדה מהזדקנות, זקנים וזקנה?

פחד מזקנה ומיום הפרישה ממעגל העבודה יושב על החרדה של "לא להיות נחוץ"? זוהי חוויה רגשית קשה עבור אנשים שחיים בעולם המערבי שרואה ב being כשלעצמו חיים בטלים ועצלים- חיים חסרי משמעות ללא doing אינטנסיבי

חרדה מיום הפרישה מהעבודה- חרדה מתקופת הפנסיה

מרביתינו מעבירים את יום העבודה בריצה אינטנסיבית: מתזזים מפגישה לישיבה, מחוזרים על ידי צלצולי טלפון שלעולם לא מסתיימים, תיבת האינבוקס של אפליקצית הדואר האלקטרוני נערמת בפניות, הכל זורם, מתקתק ורץ קדימה. בתנאים כאלו מרבית האנשים לא מספיקים לייצר לעצמם מרחב פנימי אישי שנותן מענה לפחד הקמאי כמו הריק הקיומי.

האם אתם משככים את החרדה שלכם ע"י ייצור רעש מלאכותי שישתיק את הרעש הפנימי?

כאשר כעובד אתה עמוס במשימות - לא נותר לך זמן להרהר בחרדה הקיומית הקמאית הזו. נהפוך הוא אתה מטיל על עצמך עוד ועוד - כדי לטפח את האשליה שיש לך תחושת ביטחון וערך. אבל אצל כולם מגיע בבת אחת יום הפרישה: השאון מפסיק ומפנה את מקומו לקול דממה דקה. כאשר משוחחים עם עובדים הקרבים לגיל העמידהשומעים אצלם את אותו פחד עצום מן היום שבו הם יפרשו ויפגשו את עצמם.

חרדת הזדקנות: מדוע אנו פוחדים לפגוש את עצמנו?

צריך להבין שמצד אחד, חיינו קצרים מאוד כצל עובר לעומת הנצח היקום וההיסטוריה. מאידך החיים גדושים בלא מעט סבל כישלונות פרידות ומאמצים כואבים להצליח, לצלוח להשיג לאגור ולצבור. נוכח הדיסוננס הזה מהדהדת באוויר שאלה קיומית עוצמתית: למה להתאמץ? לשם מה? האדם מחזיק ארסנל שלם של תותחים כדי שהשאלה הקיומית הזאת לא תצוף ולא תישאל, כאשר התותח החזק ביותר שלו הוא "להעסיק את עצמו לדעת" ולוודא ש"אין לו זמן, שאין לו רגע דל" לחשוב על מה שמעבר. אבל מה לעשות ? אצל כל אחד במהלך המרוץ האינטנסיבי השאלה הקיומית הזאת צפה מידי פעם ועולה. אנו חושבים עליה, ומיד מיד מסיטים אותה הצידה. אבל כמו שנאמר בספר ראשית 'לפתח חטאת רובץ': החרדה הזו שביום הפרישה השאלות הפנימיות הקשות הללו יעמתו אותנו, מעוררת בנו חרדה עצומה. אנו פוחדים משאלות כמו: האם המחיר על ההצלחה בקריירה היה בכלל כדאי? הגעתי לפסגה בעבודתי/בקריירה אבל מה עושים הלאה? למעשה החרדה מיום הפרישה כרוכה עם הריק הקיומי סוגיה- שכנגדה רבים מאיתנו חסרי כלים.

וורקהוליסטים סובלים יותר מחרדת הזדקנות

אין ספק היום שבין חרדה ובין התמכרות קיים קשר גומלין עמוק. ד"ר גאבור מאטה שוטח את הקשר ביון חרדה והתמכרות בספרו "בממלכת השדים הרעבים". כך למשל קרייריסטים ואנשים שהיו מכורים לעבודתם סובלים יותר מחרדת הזדקנות ומן החרדה שמונחת בהתבוננות על הריק הקיומי. למה? כיון שכאשר הקרייריסט המכור לעבודתו נוחת על החיים האמיתיים עם פרישתו הוא יגלה שאותם כלים וכישורי חיים ששימשו אותו גורמים לו לתפוס את החיים בצורה מסולפת ומעוותת. הוא תופס את החיים דרך החור של הגרוש, דרך הצלחה בעולם החיצוני, דרך הפריזמה של מה יגידו, דרך הפריזמה של כמה רכוש / כבוד / יוקרה ומעמד צברתי. בשלב הפרישה הוא נותר סובל מחסך רציני בכלים אמיתיים להתמודדות עם החיים. החוויה הרגשית של "אני כבר לא נחוץ" הופכת עבורו מייסרת יותר לעומת אדם שבצעירותו ידע גם ליהנות מחוויה שקטה של ישיבה והסתפקות ב"מה שקיים"