אוסף של סיפורי החלמה מכל העולם של אנשים מעוררי השראה שריפאו את עצמם ממחלות כרוניות הנחשבות בלתי ניתנות לריפוי- תמצאו כאן
נקודות עיוורות שכיחות אצל האדם המודרני המוטרף במרוץ החיים הן בין השאר אני חייבלהיות רציני אינטנסיבי ו"כבד" כדי להגיע לפריצת דרךאם אצמד חזק חזק למטרה שלי - אצליח להגיע להישגים גבוהים, חייבים לרוץ כדי להדביק את הקצב. (לרוץ מהר לרוץ מהר - לפני שייגמר) לא אוכל להגיע להישגים ולפרוץ דרך בלי לחץ אבל החשיבה המיתית של 'בלי סבל – אין רווחים' או החשיבה שההצלחה כרוכה בטבורה בכאב ולחץ– מנהלת הרבה מדי אנשים בעיקר את בני דור האיקס. ו... היא לא בהכרח נכונה כפי שמקובל לחשוב.
מניין נובעת ההתניה שכדי להגיע להישגים נדרשים דם יזע ודמעות? כנראה שהיא התקבעה מתוך עידן הפיזיקה הניוטונית. כאשר ניוטון גילה שכוח הוא פונקציה של מסה ולמעשה כל השקפת העולם דאז היתה מבוססת על חומר. בעידן הפיזיקה הקוונטית הכוח מושתת על אנרגיה ועל ידע כאשר המיומנויות הנדרשות היום הן אחרות: עידון, תחבולנות, סבלנות, אורך רוח, יכולת הכלה , טיימינג, ותחכום.
מאמץ וכוח ? - זה כבר פאסה
כל ספורטאי יאמר לכם שהוא נמצא במיטבו והביצועים שלו נמצאים בשיאם כאשר הגוף שלו לא סובל מפציעה. דווקא שימוש יתר (אובר-יוז) או מצבי התשה לגוף מפיקים ממנו מעט. אנשים עם מודעות גבוהה ידחפו את עצמם מעבר לגבולות הנוחות כדי לייצר אצלם השראה, צמיחה והתקדמות - אבל בו בזמן הם ידעו לשים את הגבול כדי שלא יגיעו ל"כאב רע". כאב מוגזם כזה מייצר אחרי הכל אנשים חולים, נטישת מטרות, דה-מורליזציה או אומללות וחרדה. אין טעם היום בעידן הקוונטי להניע את עצמכם על ידי כאב כיון שזה לא עובד. החליפו את ההנעה הנחותה ההיא (כאב) – בהשראה. הרבה פעמים אנשים חולים במחלה כרונית לחצו את עצמם למקום שבו 'הכאב הרע' הביס אותם עד למצב בלתי הפיך.
בגלל אגו מודגש ומתוך הזדהות מוחלטת ושגויה של "אני שווה עבודה". כאשר שואלים אדם מערבי "מי אתה" הוא מיד יזרוק על השולחן את הדעות שלו את הטייטלים שלו כמה רכוש הוא צבר, אלו בעיות יש לו בעבודה ובחיים אבל עמוק בתוך נפשו הוא יודע היטב שזו אינה מהותו. הוא יכול לומר למשל שהוא סמנכ"ל שיווק ולהרגיש נפלא כיוון שהוא מנהל בתוך תאגיד גדול- אבל הוא יודע עמוק בפנים שהתהילה הזו אינה נצחית, שהיא ברת חלוף ושגם הביג שוט הכי גדול עלול לאבד את משרתו היוקרתית. מתוך הזהות הלקוייה הזו עם העבודה האדם נוטה לקחת את הדברים עוד יותר כבד, להיאחז עוד יותר חזק בזיהוי המדומה שלו עם העבודה. הוא פוחד לזוז ועשות שגיאות כדי לא לפגוע בהישגים שלו / בפרסונה (מסיכה ביוונית)שלו – וכאן אורבת הסכנה.
מצליחנים מגלים רמת אחריות מאוד גבוהה אבל במקביל הם גם מאוד סובלניים לכשלונות, לשגיאות וטעויות של אחרים ושל עצמם. למעשה, את כל המהלכים בחיים שלהם הם תופסים כסוג של למידה וכמשחק. לעומת זאת אנשים ברמה רוחנית נחותה יותר לוקחים את עצמם ברצינות תהומית מפגינים גישה כבדה שבעצם מבוססת על הלך רוח הישרדותי ועל פחד. הם בחיים לא ירשו לעצמם לעשות טעויות, לשגות או לפשל. מופע התנהגותי כזה כמובן חונק את היצירתיות של האדם ואת סיכויים לפריצות דרך שלא לדבר על כך שכאשר אדם כזה לא משיגים את המטרות שלו הוא נכנס לתוך סרטים בראש: בסגנון 'מה יהיה?' 'יפטרו אותי' או 'אני כישלון' וכך הם מייצרים נבואה שמגשימה את עצמה.
התניה שגויה אחרת של אנשים היא שלא ניתן לפרוץ דרך בלי push-push-pushההתניה הזו מגיעה כנראה ממציאים או חוקרים שכבשו טריטוריות לא נודעות. אסטרונאוטים שהגיעו לחלל, מטפסי הרים שהגיעו לפסגות האוורסט, ובמילים אחרות מאותם אנשים נדירים שמתחו את גבולות אזור הנוחות שלהם ונטלו את עצמם לסיטואציות מלחיצות ותובעניות. בעקבותיהן הם הגיעו להישגים יוצאי דופן – אבל במרחב האישי במרחב של צמיחה אישית ההתניה הזו של "לחץ מייצר יהלומים" לא נכונה בהכרח.
יש הבדל מרכזי אחד בין האסטרונאוט והאדם הלחוץ: אצל האסטרונאוט ההנעה מגיעה מבפנים לא בגלל "שהמורה שלו אמר לו לפעול או לעשות באופן מסוים". הוא הגיע לחלל כי זה ייצר לו שמחה. אנשים לחוצים לעומתם עושים שגיאה חמורה כאשר הם מנחיתים על עצמם הוראות חיצוניות מלמעלה במקום להפוך את הכלי לאינטרינזי. לחץ מתון עשוי אמנם להוליד "יהלומים" קרי הישגים יוצאי דופן. אבל הרבה פעמים הוא רק מייצר חום מיותר כשם שבפיזיקה לחץ מוגזם מייצר חום. אדם איכותי ששואף לצמיחה אישית ולהצלחה יידע לחולל יצירתיות מרשימה בלי לחץ ובלי אפקטים נגטיביים. במקום להלחיץ את עצמו ב"תעשה כך וכך, מייד ודחוף" גישה הרבה יותר נבונה תהיה להזכיר לעצמו את ה"למה". במילים אחרות במקום לחץ – הבא לעצמך את הקונטקסט, את ההקשר השלם.
המטאפורה הכי יפה לרעיון הזה מגיעה ממערכת מורכבת ומופלאה : גוף האדם. בגוף בריא כל תא ותא מתפקד ועושה את שלוף תאי הכליה, תאי הכבד תאי המוח, תאי העור, תאי הלב וכו' – מתפקידים כל אחד בדרך שלו. הם לא צריכים הוראה 'מלחיצה מלמעלה' כדי לתפקד היטב באופן אופטימלי ולהסתנכרן זה עם זה - רק צריך לתת להם את האפשרות, ולא להפריע להם. אותו דבר נכון ממש גם בניהול החיים האישיים שלך אנשים שישכילו לשחרר את הלחץ מחייהם ולהתייחס אל עצמם בכבוד תוך פניה לערכים הגבוהים שלך (ולא כאל ציווי חיצוני המונחת על 'ילד מטומטם') - אתה מפיק מעצמך את המיטב! ממקום של ציווי חיצוני לעבר מחויבות ומעורבות!