אוסף של סיפורי החלמה מכל העולם של אנשים מעוררי השראה שריפאו את עצמם ממחלות כרוניות הנחשבות בלתי ניתנות לריפוי- תמצאו כאן
מהי הסיבה האמיתית לאכילה רגשית כפייתית?- כמו שאמרו חכמים לפנינו 'בעיה שמוגדרת היטב היא כבר בעיה חצי פתורה'. במקרה של אכילה רגשית עודף משקל תמיד יהיה רק הסימפטום / התסמין החיצוני / התוצאה - לא מקור הבעיה.
אנשים שנוטים לאכילת יתר בנו במשך שנים מערכת יחסים הדוקה עם המזון. אוכל בשבילם הוא מאהב, יועץ, נמל מבטחים, אמא, עוגן, מקום לברוח אליו, פרס ניחומים, או מפיג שעמום מצויין. כיוון שאכלנים כפייתיים מאבחנים את עצמם בשגגה כבעלי משקל עודף – הם מעניקים לעצמם גם טיפול כושל: דיאטות הרזיה.
כל מי שסבל או סובל מאכילה רגשית מכיר היטב את מעגל הקסמים שמתהדק סביבו ומורכב מ 3 שלבים עוקבים:
למה הכוונה? בשלב הראשון אתה קובע לעצמך כללי דיאטה, חוקים והגבלות: מה תאכל, כמה תאכל, ממה תתנזר ואלו עינוגי חיך תחסוך מעצמך. השלב השני הוא ההתנגדות הטבעית שנבנית בנפש: כשם שבטבע כל כח פיזיקלי מייצר כח פיזיקלי נגדי - כך גם בנפש: ההגבלות והאיסורים מייצרים דחף טוטאלי הפוך ללכת אל הקצה השני של אכילת יתר, סביאה וזלילה. השלב השלישי הוא שלב ההלקאה העצמית (מה עשיתי, אני לוזר, אני דוחה, אני בז לעצמי), ונחשו מה קורה אחר-כך? חזרה לSquare one - שלב הכללים, החוקים והמגבלות, אלא שהפעם הם הופכים הרבה יותר נוקשים וחריפים.
מעגל הרשע הזה נמשך לעיתים שנים על גבי שנים שבמסגרתן האכלן הכפייתי, חש מתוסכל, חסר אונים וחסר תקווה. בתוך כל התסבוכת הזו נעים גם רגשות שליליים של אשמה, ביקורת עצמית חסרת רחמים, ובעיקר חרדה גדולה.
השלב הזה שכל-כך הרבה אכלנים רגשיים מזהים הוא לא רק מיותר אלא אף מחמיר את התוצאות. בספרה OverComing OverEating מתארת המחברת בתבונה רבה כי בשלב השני שלאחר הזלילה, כאשר אתה כבר ממילא סובל גם בנפש וגם בגוף - המקום הטבעי שלך למצוא ניחומים הוא לפנות דווקא פנימה לעצמך, אבל במקום זאת אתה בשלב ההלקאה העצמית "מפרק את עצמך" בהאשמות כך שהמקום הפנימי לניחומים כבר לא קיים. מה אתה אז עושה? פונה החוצה להפיג את הסבל. ואיך אתה עושה זאת? נכון, על-ידי "עוד ועוד אוכל".
כל הגיהנום הזה שתואר לעיל נובע רק מאיבחון לקוי ומעיוורון לשורש הבעיה: חרדה פנימית אשר עוברת שיכוך באמצעות אוכל שמשמש כנחמה. אגב עצם הניסיון לפנות לאוכל כדי לסלק את החרדה ולהשקיט את הנפש הוא טבעי: מבחינת הנפש, האדם רוצה להיטיב עם עצמו ולהשקיט את חוסר המנוחה הפנימי שהוא חווה רק שהוא עושה זאת בכלים לא אפקטיביים: באמצעות אוכל. למעשה מערכת ההפעלה של האכלן הרגשי היא: "אני לחוץ, אני נסער, אני חסר מנוחה, אני מוכרח להפיג את המתח הגדול הזה באוכל". לעומתו מי שמצליח לשבור את מעגל הקסמים הוא רק מי שישנה את אמונת הליבה שלו למקום הבא: "אני במתח, אני בחרדה מן הארוע המלחיץ, איך אני פותר אותו?". היכולת לתכנת מחדש את המוח לשאול את השאלה הזו מייצרת אמונת ליבה חלופית שבה אוכל נתפס רק כאוכל ואז בזמנים של סטרס נפשי התשוקה לרוץ ולאכול ממילא יורדת.
כאשר מופיע אירוע מלחיץ בחיים ניתן להתמודד איתו באחד משני דפוסי התמודדות מרכזיים: פתרון בעיות (מה אני עושה כדי להסיר את האירוע המלחיץ מחיי) והדרך השנייה היא "שיכוך" ובמילים אחרות הימנעות מהתמודדות עם האירוע המלחיץ וריצה אל האוכל כדי לשכך את המתח והחרדה שהאירוע יצר.
אצל אכלנים כפייתיים שמתנהלים באופן אוטומטי לפי דפוס ההתנהגות השני, הנחת העבודה הסמויה (שלרוב הם לא מודעים אליה) היא שהם חסרי אונים ושאין להם כלים להתמודד עם אירועים מלחיצים. מבחינת האכלן הרגשי: "כיוון שאין לי דרך לשנות את המציאות שנכפית עלי כל מה שנותר לי לעשות זה להפיג את המתח שהיא מביאה איתה על-ידי אכילה, צפייה מרובה בטלוויזיה או ללכת לעשות שופינג ולמלא את עצמי בחפצים. לעומתם אנשים שלא סובלים או לא סבלו מעולם מהפרעות אכילה הם ה"מתמודדים" - אנשים שיש להם מיומנויות טובות של פתרון בעיות.
כאשר לוקחים אכלנים רגשיים ומלמדים אותם לעבור לדפוס של התמודדות עם אירועים מלחיצים ושהייה בהם, כניסה בהם, במקום ללכת באוטומט על הדרך של שיכוך חרדה מתרחש דבר מדהים: ראשית התשוקה לאוכל יורדת מאליה באופן טבעי ובלי מאמץ. שנית מתגלה על-פי מספר מחקרים שכישורי פתרון הבעיות שלהם נעשים הרבה יותר טובים יחסית לקבוצת ביקורת של אנשים שמעולם לא סבלו מהפרעות אכילה. הם מוצאים את הכוח שלהם דווקא מאותם מקומות הכי חלשים בנפשם. אכלנית רגשית אחת אמרה על זה פעם כי ההתחזקות הנפש מהמקום הפצוע ביותר דומה ל"עצם שנשברה והתאחתה אשר הופכת הרבה יותר חזקה מעצם שמעולם לא נשברה"!