אכילת יתר, בולמוסי אכילה, חרדה

למה אנחנו אוכלים יותר מדי ? חרדה- המימד הנסתר

אותם אכלנים כפייתיים משקיעים לעיתים מאמצי על בפיתוח כח רצון ומשמעת ברזל כדי להיאבק בהפרעה הזו שהם מזהים. למשל הם יציבו לעצמם יעדים וכללים לגבי כמויות המזון שהם יצרכו, הם ישקלו את המזון שהם מכניסים לפה, ימדרו מזונות מסוימים מן התפריט, ישקיעו בגלולות נוגדות תיאבון וילכו לאינסוף יועצים, תזונאים קלינים, סמינרים, וסדנאות. ככלל, הם ינסו לחסוך מעצמם את המזון שהם משתוקקים לו. בכח.

הסיבה שבגללה דיאטות נכשלות

הפטנטים האלו מצליחים למשך 3 חודשים, לחצי שנה, לשנה – אבל בסופו של יום כמעט כל הדיאטות נכשלות. למה? כיוון שכל השיטות הנ"ל מהוות הפעלת כלים חיצונים. הניסיון הזה להפעיל כללי התנהגות חיצוניים על מוח שהורגל ותוכנת לפעול לנוכח גירויי מצוקה / שמחה / עצב / דאגה וכיו"ב- לא באמת מצליח. האכלנות הכפייתית חוזרת.

אכלנות כפייתית: איפה החוליה החסרה ?

התנהגות של אכלנות כפיתית (בינג'ינג בלעז) היא הפרעת אכילה שיושבת על חרדה. ד"ר ג'ודית אורלוף, פסיכיאטרית יהודיה שחיברה את הספר 'אנרגיה חיובית' מציעה את ההסבר הבא: אכלנות כפיתית מאד אופינית לאנשים רגישים, שסופגים אנרגיות של אחרים, שלא שמים חיץ בינם ובין הזולת והאג'נדה הרגשית שלו, אנשים שנכנעים ל"ערפדי אנרגיה" (אנשים ששואבים מהם אנרגיה). אם הגעתם לעמוד הזה- סביר להניח שאתם יודעים על מה ועל מי מדובר!

אכילה כפייתית: האוכל כחוצץ מפני "ג'יפה של אחרים"

לאנשים רגישים ביתר "אין הגנות טובות" מול ערפדי אנרגיה או אנשים שמקרינים החוצה ויברציות שליליות. אלו הם גם אנשים מאד אינטואיטיביים שקולטים 'את כל הזרמים מתחת לבלטות' (הזרמים התת קרקעיים): את הקנאה הנסתרת, את צרות העין, את החרדה של אנשים אחרים, את הסחטנות הרגשית שמופעלת עליהם, את נסיונות ההפחדה וכו'. אז למה הם מאביסים את עצמם באוכל? ההסבר פשוט : כדי להגן על עצמם.

שומן מרפד אנשים רגישים ביתר

אדם בעל רגישות יתר ירפד את עצמו בשומן כסוג של חיץ בינו ובין האנרגיות הרעות שאליהן הוא חשוף. כל השומן הזה, מסבירה אורלוף, אכן משמש כ'באפר' - חומת הגנה מול "סכנות העולם" (ואנרגיה שלילית היא סכנה קיומית מבחינתו*) אבל זהו מנגנון התמודדות לא בריא עם החרדה הפנימית. - מה כן נכון לעשות?

אכילה כפייתית: חידוד מודעות

עצם המודעות מאד מסייעת להפחית את התקפי האכילה הבלתי נשלטת. חשבתם פעם מדוע בארוחות חג משפחתיות- עם כל המשפחה המורחבת אתם נוטים לפטם את עצמכם? לתחוב עוד ועוד (עד כדי גועל) לפה – בלי שליטה? אולי זה בגלל שהסיטואציה של ארוחות חג משפחתיות מזמנת חשיפה לאנשים שלא משרים עליכם בהכרח אנרגיות טובות (קנאה, שנאה סמויה, ביקורת, שיפוטיות, תחיבת אפים וכו') והנה את מוצאים את עצמכם בתוך אותו מנגנון מוכר של פיטום עצמי- כדי לייצר: "קיר ביני ובינהם".

זמן ומקום קדושים לאכילה

אנשים רגישים ביתר, או אם תרצו אנשים חרדתיים זקוקים לגבולות מאד מחודדים בזמן ובמרחב, גבולות כאלו שיאפשרו להם להתבודד ולהיטען מחדש. אורלוף מציעה: צרו לעצמכם פינה פרטית בבית שתהיה המקדש שלכם והרשו לעצמכם זמן קבוע להתבודד, להתמרכז ולחשוב עם עצמכם בשקט.

מדיטציה לפני המקרר: נשק מאכילה כפייתית

אורלוף מספרת על טקטיקה אחרת שעובדת לה מצוין. היא מניחה כרית קטנה ליד המקרר וכל פעם שבא לה לבלוס היא שולפת אותה ומתיישבת עליה למדיטציה קצרה מול המקרר ממש. בסשן הזה היא נושמת, מתמקדת במה שהיא חשה 'כאן ועכשיו', נוכחת עם הדחף לבליסה, שוהה בו ואז? הוא מאבד מכוחו. ברגע שהיא עברה לכמה שניות אל עמדת 'המתבונן', לא עמדת הקורבן הרדוף- היא כבר בדרך לגאולה!

אכילה כפייתית : מילות סיכום

אם דיאטות חיצוניות נוקשות מורידות ממפלצת האכילה הכפייתית את הנשק, הרי שהשיטות הפנימיות יותר (זיהוי החרדה, הכרה בה, שהייה בה, למרות החוויה הרגשית הלא נוחה) – גורמת 'למפלצת של אכילת היתר' לאבד את החשק "להרוג"- לא רק להניח את הנשק מן הידיים.