אלכס סטרניק, תזונאי ומומחה לתרפיית צחוק

בעיני המפתח הקריטי להשגת בריאות טובה גם בגיל הזקנה עובר דרך המיומנות של לא לקחת את החיים ברצינות. כולנו יודעים שאנו מתכננים תוכניות אבל לאלהים יש הומור משלו בנוגע לתוכניות שאנו עושים. המסקנה ? במקום להתרגש, להתעצבן וטלקחת את החיים ברצינות תהומית בואו ונצחק יחד עם אלהים. אם העולם החיצוני שלנו הוא הבל הבלים אז עדיף ליהנות ממנו במקום להתעצבן, לדאוג, לחפור להילחם על אגו או על אמת אבסולוטית.

צחוק קוגניטיבי חשוב יותר מהצחוק החיצוני האירובי

בהקשר של 'צחוק' כמפתח לאריכות ימים בבריאות טובה אני ממליץ לעשות את האבחנה בין צחוק אירובי לצחוק קוגניטיבי. למה הכוונה? להבדיל בין צחוק חיצוני (הצחוק האירובי של עליה וירידת הסרעפת) לצחוק קוגניטיבי-פילוסופי. הצחוק הקוגניטיבי קשור לבחירה שלנו איך לראות את העולם, האם לקחת את עצמנו ברצינות מדי והאם להגיב לכל דבר או לצחוק על הכל כעל "הבל ההבלים". בעיני הצחוק הקוגניטיבי חשוב לאין ערוך מן האירובי. הצחוק הזה הפילוסופי מעניק לנו בסופו של יום לראות את תיאטרון האבסורד בעולם, להתבונן על הנונסנס ובכל זאת למצוא משמעות עמוקה לדברים שאותם אנו עושים. המהות העמוקה ביותר של הצחוק כתרפיה היא למלט אותנו מלהיות קרבן של תיאטרון האבסורד. צחוק חיצוני עובד על חיזוק מערכת החיסון לכמה שעות. הצחוק הקוגניטיבי הוא בר קיימא: כשיש לנו אותו (ויחד איתו את הראיה הפילוסופית הנכונה שאין טעם לקחת את החיים ואת התוכניות שלנו ברצינות תהומית)- אנו משתחררים במהות שלנו. גם הפתעות לא נעימות (מחלות למשל) שהחיים מזמנים לנו מקבלות מענה של וירטואוז מאלתר.

המשמעות של צחוק היא יותר משחרור אנדורפינים ואופוריה

כדי להרוויח בריאות טובה אנחנו צריכים לצבור יותר שעות עם אנדורפינים לעומת שעות שבהם אנו מוצפים בהורמוני מתח (קורטיזול ואדרנלין), הורמוני מתח בדם לאורך זמן הורסים את הזיכרון, את החדות המנטלית, את הכישורים הקוגניטיביים, משפיעים לרעה על מערכת העיכול ובעיקר מדכאים את מערכת החיסון וחושפים אותנו לחיידקים וירוסים ומזיקים שיכולים לחחולל מחלות רציניות. הורמוני שמחה לעומתם מחזקים את מערכת החיסון ומחזקים את מערכת העצבים הפרה-סימפטטית ומשפיעים לטובה על שינה איכותית, מערכת עיכול מתפקדת ונינוחות בגוף שמייצרת בריאות אופטימלית.

איך מיישמים את זה הלכה למעשה? איך מתכנתים את המח לחשוב בהומור עצמי מבלי לקחת את החיים ברצינות תהומית?

זה לא קל ודורש לעיתים שנים של עבודה על מודעות. בגדול שם המשחק הוא להתחיל מצחוק חיצוני אפילו מלאכותי לנוכח קושי שמפתיע אותך ופוגש אותך ללא הכנה בחיים. למה צחוק מלאכותי? כדי לחווט את המח לכיוון האופטימי וללמד אותו שיש לו עוד אלטרנטיבות (להתבונן על הבעיות הקשות של החיים בקלילות יחסית). המח הוא איבר פלסטי שלומד כל הזמן ויכול לשנות הרגלי חשיבה מהמקום חמור הסבר והרציני למקום של קלילות ומבט פילוסופי מהצד או מלמעלה. הצחוק גם מלמד אותנו לאלתר, להיות אימפרוביזטורים מה ששוב מקנה לנו חופש לעשות בחירות שונות מהבחירות הדיפולטיביות שלנו של "חפירות", מלחמות עצבנות, חרדות וגאגנות נוירוטית.