דליה בן יצחק, מטפלת תטא הילינג

כשמתבוננים על תינוקות וילדים רכים מאד רואים כי במצבים מסוימים כאשר הם מתוסכלים הם בוכים או צורחים ואחרי חצי שניה חוזרים לצחוק, לחייך ולשמוח כאילו לא אירע דבר. במילים אחרות הם לא מדחיקים את הרגשות הפנימיים שצפים אצלם, מוציאים אותם החוצה, לא נתקעים איתם ולכן נהנים מבריאות טובה, מגמישות ובעיקר מהתנהגות ספונטנית טבעית ובריאה.

מחלות מתחילות כשאומרים לך: "אל תבכה! אתה לא ילד קטן"

מאוחר יותר בחיים כשהילד גדל וקורה לו אירוע מבהיל למשל - אוסרים עליו (בצורה מילולית או בלתי מילולית) להביע את הרגשות הקשים שלו ולהוציא אותם החוצה בצורה טבעית וחופשית. המבוגרים בסביבה אומרים לו משהו בנוסח: "אל תבכה. מה אתה בוכה? מה אתה צורח? מה, אתה תינוק?!" במילים אחרות מתכנתים אותו להיתקע עם הרגשות שלו פנימה, מחווטים את המח שלא להעיז להביע רגשות ובמצב כזה אותם רגשות קשים- טבעיים כבר לא עוזבים אותו, הוא נאחז בהם ובונה סביבם סיפור כאשר סביב המקום הזה של ההיאחזות והתקיעות נוצרות מחלות. למשל האדם הבוגר הזה כבר מאמץ דפוסי התנהגות הרסניים "סביב הסיפור התקוע": מתנהג כדרמה קווין, כקורבן סדרתי או כפליזר (מרצה כרוני, דואג שהסביבה תהיה מרוצה - גם על חשבון רווחתו האישית). בהתנהגויות הללו מקופלות רמות גבוהות של מתח נפשי, כעסים, פחד גדול וחרדה.

מה הקשר בין רגשות מודחקים ובין יצירת מחלות כרוניות?

סביב הנושא הזה נעשו מספר עבודות רציניות. אחת מהן היא של קנדיס פרת' מדענית אוסטרלית בתחום מדעי המח שכתבה את הספר "מולקולות של רגשות". בעבודה שלה מראה פרת' כי רגשות תקועים שלא יוצאים החוצה באופן טבעי - (בגלל נורמות תרבותיות מעוותות) גורמים להפרשת מולקולות מסוימות שנצמדות לממברנת התא (נוירופפטידים) , סותמות שם את הקולטנים ועם הזמן מצב מתמשך כזה גורם למחלות כרוניות או מחלות מטבוליות קשות כמו סוכרת שכן רצפטורים לאינסולין על גבי ממברנת התא לצורך העניין כבר לא מגיבים כפי שצריך אל ההורמון החיוני הזה שמנסה לעשות את עבודתו.

מה הקשר בין רגשות מודחקים ובין פלגמטיות, השמנה או "קהות חושים"?

רגשות מודחקים (כמו למשל כעס גדול עצור) עלולים לייצר למשל התנהגויות הרסניות אחרות לבריאות כמו אכילה כפייתית. למה זה קורה? אנשים שכל כך חוששים להרגיש את הרגשות הקשיםהפנימיים שלהם אוכלים ביתר או מתמכרים לחומרים (אלכוהול, ניקוטין, פחמימות) או מתמכרים להתנהגויות אחרות (וורקוליזם, ספורט מוגזרם...) ממש כדי להגיע למצב הזה של זומביות, קהות חושים, או שכבות שומן שיגנו עליהם בעיקר מפני עוצמת הרגשות של עצמם או מהתנהגויות לא נעימות שמגיעות מן הסביבה. בעיני אם כן המפתח המרכזי להשגת בריאות טובה גם בזקנה הוא ללמוד לנהל את הרגשות העצורים, לנקות ולשחרר אותם מבפנים באופן מושכל- כדי לא להיות אסיר שלהם לנצח.