האם מה שעומד מאחורי אמביציה עזה היא חרדה, התמכרות ומחסור בדופמין?

מה מניע אדם צעיר להתמסר לשאפתנות קיצונית? למה הוא לא מרשה לעצמו לנוח על זרי-הדפנה? ומדוע גם אחרי שהגשים את שאיפותיו הוא עדיין נואש לכבוש פסגה אחר פסגה. מדוע הוא אף פעם לא שבע?

מה מקורה של שאפתנות קיצונית ומה הקשר שלה לחרדה והתמכרות?

ד"ר גאבור מאטה, מומחה קנדי להתמכרות, תולה אמביציה מוגזמת התשוקה לייצר עוד ועוד דופמין במח. במדה מסוימת אמביציה שלא יודעת שובעה דומה למשל להתנהגות כפייתית של "מכורים לקניות". לא משנה כמה הם צברו ואגרו הם חיים בממלכת ה"שדים הרעבים". שאפתנות מוגזמת היא גם מנגנון שנובע מתרבות מודרנית: זמינותשל שללהאפשרויות הבלתי-מוגבלות. דווקא אותה תחושה שהכול אפשרי היא זו שמעוררת חרדה עצומה! מצב כזה שמכונה בסלנג "הפוך על הפוך".

פרדוקס הבחירה: למה עודף אפשרויות מייצרות חרדה גדולה?

"כאשר הכול אפשרי, מתעורר פחד החמצה: אולי אני לא בוחר את הדבר הנכון? אולי אני מפספסדרכים שבהן לא בחרתי? מה עושה האדם החרדתי? כדי לשכך את החרדה - הוא מציב רף גבוה יותר. מטרות חדשות, גבוהות יותר, וממלא את חייו בעשייה 'וורקהולית' (וורקוהוליק הוא מי שיש לו התמכרות לעבודה) עד האוזניים. זה לכאורהשונה מהתמכרות לחומרים או להתנהגויות הרסניות- אבל זו התמכרות.

התמכרות וחרדה עשויים לייצר שאפתנות יתר

"בהתנהגות שאפתניתיש אלמנט בולט של התמכרות. ריצה מתמדת מעייפת אותך, ומאפשרת לך להימנע מלחוות רגשות קשים ומעיקים כמו חרדה, כעס או דיכאון; אדםשרוצה לברוח מחלקים שבירים בחייו בוחר בדרך השאפתנות כמגננה. האדרנלין שנלווה לה פועל כמו סם המטשטש את הקושי של חוויית רגשות קשים במלוא עוצמתם.

חרדה היא מזון שמתדלק התנהגות שאפתנית

חרדה היא מזון שמתדלק התנהגות שאפתנית לצד הצורך 'להוכיח' את עצמם לדמויות סמכותיות מהעבר כמו אבא ואמא. מי שלוקה בה לא תמיד מודעים לזה אבל נשמע מהם לא אחת אמירות כמו 'אני מוכרח להיות אדם בכיר בחברה יוקרתית ולהרוויח משכורת של כמה עשרות אלפי שקלים'. האמירה הזו יכולה לקפל בתוכה תפיסה פנימית בנוסח 'כשהייתי ילד קטן אבי זילזל בי. עלי להראות לו שהצלחתי להגיע למנכ"לות כדי שיעריך אותי'. סביר שכולנו נזדהה עם אמירות כאלו, כי למעשה כולנו חווינו חוויות כאלו, כמובן שגם ללא כוונה רעה מצד הסמכות ההורית. אמביציה מוגזמת יכולה בהחלט לשקף את הרצון להיות בכל מחיר נאהבים, מוערכים ומוערצים על-ידי דמויות (גם אם היסטוריות) חשובות בחיינו.

טיפול בחרדה: למה אנשים שכבר הגשימו את מאווייהם לא מפסיקים לשאוף?

אדם שאפתן שאף פעם לא שבע מפחד שאם הוא יאט את הקצב, הוא ייתקל בעצמוממש כמו רוכב אופניים שחייב להמשיך לרכוב בלי הפסקה כדי לא ליפול. יש אנשים שמטפחים בעיקר את הדימוי החיצוני שלהם מול הסביבה וזונחים את חלקיהם הפנימיים הרכים יותר. בקבוצה הזו נמנים בין היתר ידוענים פוליטיקאים ואנשי עסקים.

חרדה, דופמין ותרבות מערבית

"בכלל, בעולם המערבי המודרני מאוד מקובל לתחזק רק את החלקים החיצוניים, ולהציג את עצמנו לעולם כחסונים, עמידים, בלתי מנוצחים ובלתי שבירים. לחלקים הפנימיים והשבירים יותר באישיות, שמקפלים בתוכם כאבים, מלנכוליה או זיכרונות עצובים, לא כולנו מוכנים להיחשף. איש עסקים צעיר שמאופיין בשאפתנות-יתר פוחד לעצור את המירוץ גם לאחר שהגיע אל מטרותיו. האטת הקצב עלולה לפעור סדקים שדרכם יתוודע למקומות החלשים יותר באישיותו, ושם הוא לא מוכן להיות".

ההתמכרות לדופמין: גורמת לנו לרצות עוד ועוד ועוד

'העגלה נוסעת, אין עצור. קפצת ממנה היום, חלפו חודשיים, והנה נשרת מאחור'. בשורה זו מדבר מאיר אריאל על חרדת האדם המודרני, שעל כל הפסקה ביחידת-זמן אחת שלו, הוא ייאבד כמה יחידות-זמן בחיים החיצוניים. ובמילים אחרות: הוא מודאג וחרד שהחיים בחוץ לא עוצרים וממתינים לו. שאפתנות היא פחד שאם לא נעמוד מספיק מהר בקצב התחרותי של הסביבה - ניזנח מאחור!

שאפתנות יתר לא מובילה לאושר

הדופמין והאדרנלין של האמביציה הם הדימוי הכי קרוב לאושר

שאפתנים ביתר הם אנשים שסבורים לעיתים שהם מאושרים. הדופמין מעניק להם תחושה של אושר מדומה וליתר דיוק את הדימוי הכי קרוב לאושר. "מטפסי ההרים הגדולים" אומר נתן זך "בראותם את הפסגה הלבנה המושלגת- הפך חזם ריק מטיפוס, ריק מהרים".

על דופמין טבעי (דופמין במזון)- בכתבה הבאה .