אוסף של סיפורי החלמה מכל העולם של אנשים מעוררי השראה שריפאו את עצמם ממחלות כרוניות הנחשבות בלתי ניתנות לריפוי- תמצאו כאן
לכו לפחות חצי שעה ביום *יחפים* ותחזקו את בריאותכם במאות אחוזים: לשמחה, שיפור מחזור הדם, מניעת שבץ.
גוף האדם בנוי להליכות ארוכות. זהו המנגנון ששומר על הורידים ומזרים את הדם חזרה אל החלקים העליונים בגוף ולאיברים חיוניים כמו המח. הליכה למעשה מסייעת לכיוון זרם הדם להתגבר על כח המשיכה שסוחב כלפי מטה, ויותר מכך – המפתח לבריאות טובה הוא ללכת הליכה יחפה לפחות חצי שעה ביום.
הליכה יחפה מאזנת את הרגשות. אדם שהולך יחף מקבל מהאדמה יונים אנטי אוקסידנטים הכי חזקים שיש ומשפר את המטבוליזם שלו. היונים מהאדמה מייצרים טעינה חשמלית שלילית על כדוריות הדם האדומות – אלו מתרחקות זו מזו וכך אנו מקבלים דילול דם טבעי, מניעת קרישי דם והגנה מפני מחלות לב ושבץ מוחי. אני תמיד אומר למטופלים שלי כי מי שמקפיד ללכת יחף אפילו למשך חצי שעה ביום - מחזק את בריאותו בעשרות מוני אחוזים!
גוף האדם שנוגע באדמה מקבל קרינה שגורמת לפיזיולוגיה לעבוד טוב יותר; ברמת המוח, הנפש והתודעה. הליכה יחפה משפרת את זרימת הדם למח והופכת אותו "יותר נקי" ופחות דלקתי: הוא מפריש יותר סרוטונין ויותר דופמין והשפעת האדרנלין והורמוני המתח (קורטיזול) במקרים כאלו פוחתת. זה לא סתם שאנחנו אוהבים להיות בטבע וללכת בטבע: תחת ההרגשה הטובה והמרגיעה מונח מנגנון ביולוגי ופיזיולוגי: הקרינה מהאדמה ומהצמחיה עוזרת מפחיתה את רמת הדלקתיות החומציות והמתח בגוף לגוף ויוצרת תחושת צלילות.
נעליים אגב, חוסמות את המערכת החשמלית המתוארת למעלה ואת הזרימה מהאדמה לאדם. אז אנו מתחילים לצבור מתחים בגוף. זה לא סתם שיש לנו היום בעידן המערבי המודרני יותר בעיות אורתופדיות בשלד, למרות שאנו הולכים הרבה הרבה פחות יחסית לאבותינו הקדמונים. הסיבה היא שאנחנו מנותקים מהאדמה ואונסים על המבנה האנטומי של כף הרגל אביזר מלאכותי כמו נעל – שלא לדבר על נשים שהולכות עם נעלי עקב שמתעלמות ממבנה כף הרגל הטבעי לחלוטין, וגוררות שורת נזקים ובינהם כאבי גב ובעיות יציבה ושלד, שמתגלגלות ככדור שלג לעוד בעיות גופניות ונפשיות (גופנפש).
אני מאמין גדול במשפט "אתה נמצא איפה שנמצאות המחשבות שלך". מחשבות הן מקור למתח נפשי - לסטרס הכי גדול שיש. למה? כיון שהן מייצרות מציאות רגשית (לעיתים נבדלת מהמציאות האוביקטיבית בחוץ) והמציאות הרגשית הזו משפיעה על מערכת העצבים ועל המערכת ההורמונלית. גזע המח, האמיגדלה והמערכת הלימבית במח אוצרים את כל זכרונות הטראומה שצברנו ואילו "סרוטונין" (הנוירוטרנסמיטור שאחראי על אושר, מצב רוח טוב והפחתת חרדה) – הוא השוער שעומד בפתח ושומר עלינו מן ההצפה של הזכרונות הטראומטיים שמייצרים אדרנלין וקורטיזול (הורמוני מתח).
החדשות הרעות: עם הגיל, הגוף מייצר פחות סרוטונין (גם בגלל זה רואים יותר דיכאון בגיל הזקנה). \החדשות הטובות: כל מחשבה שמחה מגבירה את ייצור הסרוטונין. כלומר, שבידינו הבחירה לא להיות פאסיבים; לא חייבים רק להישען על תזונה (טריפטופן) או על פרוזק כדי לתגבר את רמות הסרוטונין במח. ניצור במוחנו מחשבות שמחות (גורמים חיצוניים כמו ספרים, חברים טובים, טבע, דמיון) להגברת הסרוטונין, הורמון האושר.
גם ספורט (הליכה, שחיה או פעילויות אנאירוביות) וגם מדיטציה הן פעולות שמעלות את רמת הסרוטונין והן מוכוונת אושר. המשמעות המעשית היא שחובה עלינו לתרגל את המח כמו שריר אבל - יש לעשות זאת דרך הפונקציה שמוח יודע לעשות: לחשוב ולהרגיש. כלומר, ללמד את עצמנו לחשוב מחשבות שמחות ולנסות לצמצם את רמות הסטרס בחיים או את החשיפה אליו. עלינו להבין: איננו בנויים למתח נפשי מתמשך, לעבודה סיזיפית קשה שלא נגמרת (על פי עקרונות האתיקה הפרוטסטנטית).
אם נתבונן על קרובינו השימפנזים, נראה כי הם עובדים ומקפצים הרבה, אך לצד זאת מקפידים על מנוחה רבה, על מנת לפוגג את הסטרס (מתח נפשי) שהגוף ונפש צברו. רובינו שוכחים לעשות זאת בשל ציפיות הציביליזציה והעולם המודרני מאיתנו: לעבוד קשה, לצבור עוד ועוד רכוש, ולהשיג מטרות חומריות שהצבנו לנו עד כלות הנשמה.