מהן האמונות שמגבילות אותך מלהגשים חלומות גנוזים?

אדם ששואף לצמיחה אישית מגיעה למקומות החבויים הללו וחוקר את הצללים של נפשו. הוא מביםן כי מאותה אפלוליות נגזרים חייו, רגשותיו, תגובותיו, פעולותיו ומהלכיו המקצועיים והאישיים. הוא חותר להיפטר מן העיוורון או מלקות ראייתו ולמצוא גישה ישירה אל הרבדים הסמויים הללושל נפשו. הוא שואף להתיידד איתם ולנהל אותם במקום שהם ינהלו אותו.

עיוורון ובחירה חופשית

בני אדם קיבלו מאלוהים מתנה שהם אפילו לא טורחים לפתוח את עטיפתה. למתנה הזו קוראים "בחירה חופשית" אבל כדי ליהנות מגישה ישירה אליה חייבים להכיר את הפרדיגמות השגויות שמנהלות את חיינו, שנובעות מתוך אותן נקודות עיוורות. רובינו מתנהגים כמו כלבים פבלוביאניים,חיים ופועלים על טייס אוטומטי, ומונעים לפעול מתוך התניות קודמות שנצרבו במוח. להלן מספר נקודות עיוורות שכיחות בקרב אנשים

• אני חייבלהיות רציני אינטנסיבי ו"כבד" כדי להגיע לפריצת דרך
• אם אצמד חזק חזק למטרה שלי ולא ארפה ממנה - אצליח להגיע להישגים
• בלי סבל – אין רווחים או כדי להצליח אני חייב לסבול
• לא אוכל להגיע להישגים ולפרוץ דרך - בלי להיות תחת לחץ

דבקות במטרה

רכיבי השאפתנות, ההיצמדות ודבקות במטרה הם " טריקיים" מאוד בעולם המערבי.. ללא ספק הצבת מטרות , סימון יעדים, חתירה אליהם, ושאיפה להישגים מצויים בדנא של האדם המערבי אבל יחד עם זאת, כאשר הוא נצמד בצורה נוקשה מדי ליעד שהציב הוא גם מבזבז בדרך אנרגיה, מתנהל כמו פיל בחנות חרסינה, נאבק עד חורמה במחסומים הטבעיים שצצים על הדרך וכך הוא הוא מחמיץ אלטרנטיבות שיכלו להיות הרבה יותר טובות. אדם חדור מטרות לא תמיד שם לב שסטייה קטנה ימינה או שמאלה מן הנתיב הקשיח שהציב לעצמו היתה מובילה אותו אל היעד שהציב, בצורה אלגנטית בחן ללא מאמץ ולפעמים עם אימפקט גדול יותר.


מה מקור ההתניה?


בית הספר ומערכת החינוך. בשנים המוקדמות של בית הספר היסודי ביקשו מאיתנו לאיית מילים בהכתבות בצורה מדוייקת. למדנו לפחד להיות יצירתיים כיוון שהיינו נענשים על כל סטייה מן הנתיב המדוייק. ילדים בדרך הזו פוחדים לזרום, פוחדים ליצור, פוחדים לנסות דרכים חלופיות. זה לא אומר שמ צריך לקפוץ לתוך המים ולהיסחף עם הגל.בוודאי שהוא מוכרח לדעת מראש בצורה חדה ובהירה מהו היעד שאליו הוא רוצה להגיע אליו. אבל כאן מומלץ לאמץ יותר את גישת ה clear intentionשלקוחה דווקא מתורות המזרח. במילים אחרות כו להציב התכווננות אבל אז להרפות, לעזוב, לאפשר לדרכים להוביל אותנו אל המטרה. (מכירים את הבדיחה "איך מצחיקים את אלהים? בונים תוכנית ונצמדים אליה באופן ריגידי"). זה לא אומר שאתה עוזב את המטרה שלך או נוטש אותה. אתה רק עושה אדפטציות לתוכנית האסטרטגית שהתוות ממש כשם ימאי לא ילחם עם הזרם אלא ימתח את מפרשי ספינתו על פי כיוון הרוח. אדם שיבנה תוכנית אבל יהיה גמיש איתה יבחן כל הזמן את הנחות היסוד שלו יקשיב כל הזמן לטרנדים המשתנים, לכוחות השוק, לכוחות בטבע ימצא שהוא משיג יותר ומתאמץ פחות. כאשר הוא הולך by hook or by crook על המטרה שלו אולי ישיג דברים בטווח הקצר אבל בטווח הארוך הטבע לא יהיה מוכן להיות סבלני לנוקשות ויתבע את המחירים שלו למשל כאשר הוא יהפוך חולה.

הצלחה מחייבת שזה קודם כל "יכאב".

הרעיון הזה ש כדי להגיע להישגים נדרשים דם יזע ודמעות התקבעה במוח שלנו מתוך עידן הפיזיקה הניוטונית. כאשר ניוטון גילה שכוח הוא פונקציה של מאסה ולמעשה כל השקפת העולם דאז היתה מבוססת על חומר. בעידן הפיזיקה הקוונטית הכוח מושתת על אנרגיה ועל ידע כאשר המיומנויות הנדרשות ביותר הן FINNESS , טיימינג, ותחכום. מאמץ וכוח . - זה פאסה.


כיצד הפרדיגמה משפיעה עלינו לרעה?


כל ספורטאי יאמר לך שהוא נמצא במיטבו והביצועים שלו נמצאים בשיאם כאשר הגוף שלו לא סובל מפציעה. דווקא שימוש יתר (אובר-יוז) או מצבי התשה לגוף מפיקים ממנו מעט. אנשים עם מודעות גבוהה ידחפו את עצמם מעבר לגבולות הנוחות כדי לייצר אצלם השראה, צמיחה והתקדמות - אבל בו בזמן הם ידעו לשים את הגבול כדי שהם לא יגיעו ל"כאב רע". כאב מוגזם כזה מייצר אחרי הכל אנשים חולים ולא מאושרים. אין טעם היום בעידן הקוונטי להניע את עצמך על ידי כאב כיון שזה לא עובד. החליפו את ההנעה הנחותה ההיא (כאב) בהשראה. כל הזמן פוגשים מצליחנים שהגיעו לסרטן, טרשת עורקים או בעיות לב כיוון שהם החילו את העיקרון המוטעה הזה של no pain- no gain על הגוף שלהם ברמה האישית. למעשה הם לחצו את עצמם למקום שבו 'הכאב הרע' הביס אותם עד למצב בלתי הפיך.


מניין ההתניה?


היא נובעת מתוך אגו מודגש ומתוך הזדהות מוחלטת ושגויה של "אני שווה עבודה".


כאשר שואלים אדם "מי אתה" הוא מיד יזרוק על השולחן את הדעות שלו את הטייטלים שלו כמה רכוש הוא צבר על כמה עובדים הוא מופקד, אלו בעיות יש לו בעבודה ובחיים אבל עמוק בתוך נפשו הוא יודע היטב שזו אינה מהותו. הוא יכול לומר למשל שהוא סמנכ"ל השיווק של פפסיקו ולהרגיש נפלא כיוון שהוא מנהל בתוך תאגיד גדול- אבל הוא יודע עמוק בפנים שהתהילה הזו אינה נצחית, שהיא ברת חלוף ושגם הביג שוט הכי גדול עלול לאבד את משרתו היוקרתית. מתוך הזהות הלקוייה הזו עם העבודה האדם נוטה לקחת את הדברים עוד יותר כבד, להיאחז עוד יותר חזק בזיהוי המדומה שלו עם העבודה. הוא פוחד לזוז ועשות שגיאות כדי לא לפגוע בהישגים שלו / בפרסונה (מסיכה ביוונית)שלו – וכאן אורבת הסכנה.



כיצד זה מזיק לכם?


אנשים עם מודעות גבוהה סובלניים לכשלונות, לשגיאות וטעויות של אחרים ושל עצמם. למעשה, את כל המהלכים שלהם הם תופסים כסוג של למידה וכמשחק. לעומת זאת אנשים נחותים יותר לוקחים את עצמם ברצינות תהומית מפגינים גישה כבדה שבעצם מבוססת על הלך רוח הישרדותי ועל פחד. הם בחיים לא ירשו לעצמם או לסובבים אותם לעשות טעויות, לשגות או לפשל. מופע התנהגותי כזה בארגון כמובן חונק את היצירתיות של הפירמה ופוגע באינטרסים שלה. שלא לדבר על כך שכאשר אנשים אלו לא משיגים את המטרות הם נכנסים לתוך סרטים בראש: בסגנון 'מה יהיה?' 'יפטרו אותי' או 'אני כישלון' וכך הם מייצרים נבואה שמגשימה את עצמה.

האם לחץ מייצר יהלומים?

ההתניה שלא ניתן לפרוץ דרך בלי push-push-push ו מגיעה כנראה ממציאים או חוקרים שכבשו טריטוריות לא נודעות. אסטרונאוטים שהגיעו לחלל, מטפסי הרים שהגיעו לפסגות האוורסט, ובמילים אחרות מאותם אנשים נדירים שמתחו את גבולות אזור הנוחות שלהם ונטלו את עצמם לסיטואציות מלחיצות ותובעניות. בעקבותיהן הם הגיעו להישגים יוצאי דופן – אבל בחיים הרגילים ההתניה הזו של "לחץ מייצר יהלומים" לא נכונה בהכרח.

כיצד היא מזיקה ?

יש הבדל מרכזי אחד בין האסטרונאוט והאדם הלחוץ: אצל האסטרונאוט ההנעה מגיעה מבפנים לא בגלל "שהמורה שלו אמר לו לפעול או לעשות באופן מסוים". הוא הגיע לחלל כי זה ייצר לו שמחה. אנשים רגילים לעומתם עושים שגיאה חמורה כאשר הם מנחיתים על עצמם הוראות חיצוניות מלמעלה במקום להפוך את הכל י לאינטרינזי. לחץ מתון עשוי אצמנם להוליד "יהלומים" קרי הישגים יוצאי דופן. אבל הרבה פעמים הוא רק מייצר חום מיותר (כשם שבפיזיקה לחץ מוגזם מייצר חום).


אדם י איכותי יידע לחולל יצירתיות מרשימה בלי לחץ ובלי אפקטים נגטיביים. במקום להלחיץ את עצמו ב"תעשה כך וכך מייד ודחוף" גישה הרבה יותר נבונה תהיה לשבת ולהסביר לעצמך את ה"למה". כלומר: למה אתה מבקש מעצמך את המטלה וכיצד היא תסייע לך ולסביבה כולה. במילים אחרות במקום לחץ – הבא לתודעה את הקונטקסט, את ההקשר השלם. המטאפורה הכי יפה לרעיון הזה מגיעה ממערכת מורכבת ומופלאה : גוף האדם. בגוף בריא כל תא ותא מתפקד ועושה את שלוף תאי הכליה, תאי הכבד תאי המוח, תאי העור, תאי הלב וכו' – מתפקידים כל אחד בדרך שלו. הם לא צריכים הוראה 'מלחיצה מלמעלה' . כדי לתפקד היטב באופן אופטימלי ולהסתנכרן זה עם זה - רק צריך לתת להם את האפשרות, ולא להפריע להם. אותו דבר נכון ממש בחיים הכלליים: אנשים צריכים שיאפשרו להם לעשות את תפקידם בלי מתחים ולחצים מיותרים כדי לתת את המיטב שלהם. כאשר אתה מתייחס לעצמך בכבוד , פונה לערכים הגבוהים ולא מתייחס אל עצמך כאל ילד קטן וטיפש אתה מפיק מהם את המיטב. את הופך בדרך הזו את ה commandment החיצוני commitment ל - (