מדיטצית קשיבות כתרופה למתח נפשי

מהיכן מגיע הסבל שלנו בעולם?

פרויד אמר שהקיום האנושי הוא בלתי נסבל ובתגובה אליו אנו נוקטים באחת משלוש דרכים אפשרויות:

• מתעלמים מהסבל
• מתחככים איתו באובססיביות
• בורחים למקומות אחרים של התמכרויות וחיפוש כפייתי אחר הנאות שישכיחו מאיתנו את הצער

אם נעצור לרגע ונתבונן על המקור לצער שלנו בחיים, נגלה כי הוא מתחיל מתוכנו: מן הגישה שלנו אל המציאות ואל מה שהחיים מזמנים לנו, לרבות כאבים פיזיים או נפשיים. גישה של התנגדות אל המציאות, התווכחות עם המציאות -היא למעשה זו שמייצרת את הסבל! חרדה,דיכאון, מתח נפשי, והתנהגויות הרסניות כמו התמכרות, מקורם באי קבלת המציאות.

מהי מערכת היחסים שלך עם המציאות?

אי אפשר לברוח מכאב פיזי או נפשי בחיים; אי אפשר לקחת רק את ההנאות והשמחות. קיבלנו את החיים כעסקת חבילה שלמה שמקפלת גם זקנה, חולי ומוות. ואף על פי כן מרביתנו מתייחסים לאירועים אלובהתכחשות ובבחינת "לי זה לא יקרה". הרבה פעמים אדם מתקשה לקבל את המציאות כפי שהיא מתגלה "כאן ועכשיו", ומחפש מציאת מפלט בהתנהגויות לא אמיתיות כמו: התמכרות לאוכל, התמכרות לניקוטין, סיגריות,קפאין. לחלופין, להתנהגויות ממכרות אחרות כמו שופינג, הימורים, התמכרות לסקס אובססיבי או התמכרות לאינטרנט.

אנקדוטה רלוונטית ומעניינת: שתי תעשיות שמשתמשות במושג "משתמשים" – תעשיית הסמים ותעשיית האינטרנט/פייסבוק.

אי אפשר לברוח מכאב אבל אפשר להימנע מסבל.

מחלה גופנית היא הזדמנות לתהליך ספיריטואלי רוחני לגאולה מסבל. זוהי החוויה שבה קל יותר לאדםלעשות אבחנה בין כאב לסבל. "כאב" – זה כאשר אתה אומר לעצמך: יש לי חום, חם לי, אני חסר אנרגיה/ עייף, אני מקיא/ מזיע/ רועד. כלומר- את או אתה מסמניםנתונים שפוקדים את הגוף ברמה הפיזית גרידא.

סבל הוא השיח הפנימי של "למה לעזאזל זה קורה לי?"

הסבל לעומת זאת הוא השיח הפנימי שמתחולל אצלך בעקבותהכאב הפיזי – שאלות כגון "למה זה קורה דווקא לי?", "למה עכשיו כשיש לי את הפרויקט הגדול הזה?","אני מרגיש מובס / אני שונא להיות חולה / החיים שלי חסרי ערך, אני כזה ביש מזל" וכו'... נשמע מוכר? סבל נולד מן הסיפור שאנו מספרים לעצמנו, מן ההתנגדות במציאות כפי שהיא. הבשורה היא שעל החלק הזה של רכיב הסבל אנחנו יכולים לשלוט- כלומר להימנע ממנו.

למה אנחנו עושים את זה לעצמנו? (למהסבל)

אז... למה אנחנו מוסיפים את הנרטיב הזה וגורמים לעצמנו לסבול?- אכן התנהגות תמוהה – והתשובה היא שאנחנו לכודים באשליות, במקסמי השווא ומתקשים לוותר על ההזיות הללו כי הן נותנות לנו תחושת ביטחון מדומה שמפתה אותנו. למשל קשה לוותר על התפיסה של "לו רק": " לו רק היה לי יותר כסף, לו רק הבן שלי היה אחר, לו רק היו נותנים לי את הקידום הזה בעבודה, לו רק הייתי בריא...

ההיצמדות של המח לתפיסת ה "לו רק" מייצרת חרדה

זוהי ראיה צרה של המח והדרך של המח לתעתע בנו מתוך תפיסת עולם הישרדותית של מח הזוחלים שלנו. התוצאה היא סטרס, חרדה, בעיות מנטליות ורפואיות ועוד. למשל, הבוס אומר לך "אני צריך את הדו"ח עד יום שישי" והמח נכנס למודוס האוטומטי ההישרדותי: של "אני לא אצליח ואזיפטרו אותי ואזלא אשלם משכנתא, אשתי תעזוב אותי ואני אמצא את עצמי בודדהומלס ברחובות... בקיצור- אנחנו לכודים בתגובת המתח הנפשי המתגלגל.

למה זברות לא מקבלות אולקוס ?

זהו שמו של ספר שחיבר אותו חוקר מתח נפשי שמדבר בדיוק על הבעיה שהוזכרה לעיל והוא גם עונה את התשובה בפשטות. זברות נמצאות במתח נפשי לרבע שעה כאשר הטורף אורב להן אבל אחר כך הןמרפות ומשתחררות מהמתח. אנחנו, בני האדם נשארים עם המתח הנפשי ונושאים אותו למשך 3 שבועות- עם סיפורים מפחידים שאנחנו מספרים לעצמנו. אנחנו במעגל של אימה תמידית עם קפיץ מתח מכווץ וכמהה להשתחרר, וכך נוצרות מחלות גוף ומדווים נפשיים רבים (ראשונה בהםהחרדה).

לשבור את מעגל המתח הנפשי עם מיינדפולנס

מדיטצית קשיבות היא תרופה עתיקה ופשוטה להפחית מתח נפשי ואפילו להכחיד אותו – אם מתרגלים אותה מספיק זמן. אמרנו תרופה פשוטה – אבל לא תרופה קלה. ממש לא קל לתרגל מדיטציה כיון שהתהליך מחייב אותנו לשהות במצבים לא נעימים בתוך בגוף והנפש, לבוא במגע עם שדים שצפים, עם כאבים פיזיים ועם רגשות שליליים שעולים בקירבנו. מדיטציה היא לא מקום שתמיד נוח להיות בו! רוב האנשים בורחים מהמקום הזה והולכים לחפש מפלט בהתמכרויות (למשל אוכלים בכפייתיות כדי לטשטש את הכאב, להפוך רדומים /זומביים /קהי חושים). התוצאה? זה רק מגביר את החרדה והמתח הנפשי. כמו שאמר פעם חכם טיבטי: אתה יכול לבחור בין שתי מצוקות אפשריות:

1. לבוא במגע ולשהות במציאות מכאיבה/ לא נוחה

2. לברוח ולהיות נשלט על ידה

תרגול ראשוני פשוט של מדיטצית קשיבות

לא צריך אוירה מיוחדת כריות או מורים רוחניקים פלצניים כדי לתרגל קשיבות. מספיק לשבת במקום נוח ולצלול פנימה – להקשיב למשל למה שהגוף מספר לך ולומר "כן" לכל מה שעולה – בלי שיפוטיות, בלי התנגדות. למשל:

הנה מתח בבטן, הנה גל חום, הנה הזעה, הנה לחץ בחזה מדאגה, הנה כאב לב מפרידה, הנה קוצר נשימה, הנה אני מרגיש כיווץ בשכמות, הנה אני מרגיש נשימות מהירות... וכו'. רק מעצם המודעות הזו אנחנו הופכים יותר נוכחים ברגע.

טיפול בביקורתיות יתר, שיפוטיות יתר והתמכרות למחשבות

אם תבקשו מאנשים לשבת בשקט אפילו לחמש דקות ולנסות להירגע- הם בוודאי יתקשו לעשות זאת. מרביתם יספרו לכם שהם טיילובעבר או בעתיד כשהם מעריכים/ משווים/ מבקרים/ שופטים אירועים/ רגשות/ חוויות שצפות בהם. זוהי ברירת המחדלשל המח ההישרדותי, והוא גם זה שמעורר אצלנו את ייסורי המתח הנפשי והחרדה, אלא אם כן אנחנו באופן אקטיבי מאמנים אותו לעבור למודוס חלופי של הקשבה והתבוננות.

יש אלטרנטיבה:התבוננות, מדיטציית קשב ומיינדפולנס

למרבה המזל יש לנו כבני אדם גם מח אחר, לא רק את מח הזוחלים ההישרדותי והרפלקסיבי.חוץ מהאמיגדלה – איזור החרדות והפחדים, אנחנו יכולים להפעיל איזורים נוספים. המודוס החלופי של המח הוא התבוננות והקשבה נטולת שיפוטיות והשוואות. התבונות סקרנית על מה שקורה כאן ועכשיו היא זו שאחראית על חווית האושר בחיים, על חווית האל-פחד ועל תחושות הרווחה הנפשית. יתר על כך – ככל שמודטים יותר, אתם מרחיבים את השבילים הנכונים של האושר במח ומצמצמים את השבילים הנוירולוגייה של החרדה באמיגדלה.

להפחית רמות חרדה זה לייצר שבילים אחרים במח

זה ממש כמו נתיב ביער- ככל שהולכים בו יותר- ככל שמשתמשים בו יותר כך הוא הופך ברור חזק ומודגש. לאנשים חרדתיים במיוחד כדי לאמן את השבילים הללו של התודעה על ידי תרגול קשיבות. זה מדקק את איזור האמיגדלה במח ומעבה את האיזורים שאחראים על תחושת אושר, שלווה ונינוחות. מסיבה זו יש המאמינים כי הדרך הישירה לחרות אמיתית פנימית היא: מיינדפולנס. לראות את הדברים ממקום של כאן ועכשיו כפי שהם – בחקרנות בקבלה טוטאלית ובסקרנות – גם אם כרגע מה שאתם חווים בגוף הוא גל חום לא נעים, כאב או כיווץ.

להגיד כן למה שאתם חווים

אם יש איזור כואב בגוף – יש לומר לו כן, להכיר בו, לחייך אליו, להזמין אותו להרפות אבל לא לברוח ממנו. להיות סקרן כלפיו במקום לשפוט. הדגש הוא להפוך את ה'כן' לאמיתי לא ל'כן חיצוני או מותנה" (כן לכאב אבל אתה צריך להיעלם תוך חמש דקות! (המשורר הסופי רומי אמר : היו בית אורחים לכל חוויה שעולה בגופכם (כן למה שיש),גם לרגשות קשיםשעולים בכם: תחושת תקיעות, תסכול, אכזבה, קנאה, כעס, פחד או יאוש. בדרך הזו אתם צוחקים להם בפנים.