תרופות סבתא

החרדה של "מה יחשבו עלי ?" - כיצד לטפל בחרדת סטטוס ע"י חשיבה אחרת?

האדם המודרני חושש מאד מן הרושם שהוא יוצר אצל זולתו וכיצד נתפס מעמדו בחברה. קוראים לזה "חרדת סטטוס"- ואם כי אתם נוטים להכחיש ש"מעניין אתכם מה חושבים עליכם"- כדאי לתת את הדעת על אחת החרדות הכי נפוצות. עד כמה הפחד מ"מה יגידו השכנים?" – מנהלת את חייכם ומאמללת אותם?

חרדה מערביית טיפוסית: חרדת הסטטוס

אם אתם נמנים על אותם אלו שטוענים כי "מעניין לי את התחת מה חושבים עלי בחוץ" – כדאי שתעצרו ותבחנו את עצמכם בזכוכית מגדלת. גם אם אתם נוסעים במכונית ישנה ומרוצים כל עוד היא נוסעת, גם אם אתם נעמנעים מלנקר עיניים על ידי בגדים נוצצים וסמלי סטטוס אחרים – איך תרגישו אם במשך יום שלם – אנשים בסיבבה שאתם באים איתם במגע פשוט יתעלמו מכם? יראו אתכם כשקופים?

התעלמות של הסביבה היא סוג של עינוי נפשי

וויליאם ג'יימס הפסיכולוג חקר את הנושא הזה על עצמו. קשה לחשוד בפילוסוף-פסיכולוג שיהיה באמת אכפת לו מדעת הסביבה אליו ואולם הוא שם לב כי בימים שבהם זכה להתעלמות מוחלטת מן הסביבה האנושית שאיתה אנו באים במגע ולחוסר הכרה והתייחסות הוא חש מדוכא עצוב ובודד. הוא אף טבע את האמרה: עבור חלק מבני האדם – התעלמות וחוסר הכרה בהם – היא הגרועה שבכל העינויים הנפשיים. מסתבר שהמח שלנו כבני אדם – לא משנה עד כמה אנו נאורים ועצמאיים מחווט להיות משתוקק להכרה ולכבוד מן הסביבה. בלי ההכרה הזו – אנו מרגישים, משום מה, חסרי ערך!

החרדה מפני חוסר כבוד הופכת מצליחנים לרוץ אחר יותר ויותר סמלי סטטוס

זוהי אחת הסוגיות שמשגעת לי את השכל: מדוע אנשים שכבר השיגו כל מה שיכלו לבקש בחייהם רוצים עוד ועוד? מניין נובע הדחף הזה אצל איש עסקים מצליח שסתום בכסף וסמלי סטטוס אחרים (הבית הכי מפואר, אשה יפהפיה, ילדים, רכב שרד ושרשרת של עסקים מניבים) לרצות עוד ועוד? מדוע הוא אף פעם אינו שבע באמת? והכי גרוע מדוע הוא מאפשר לאמביציה המוגזמת הזו שמענה אותו בסופו של יום – להשתלט על חייו?

זה שאתה מצליח במרוץ העכברים עדיין לא משנה את העובדה שאתה נותר עדיין ... עכבר!

התשובה לכך כנראה אינה פשוטה. לא תמיד חמדנות ותאוות בצע מניעים אותנו אלא משהו פנימי עמוק יותר- בעיקר ההשתוקקות "להוכיח את עצמי" למישהו שיצר אצלנו טראומה נפשית בעבר. זה יכול להיות מורה שזלזל בך או הורה שלא האמין בך וראה בך את האידיוט של המשפחה. הרבה פעמים ילדים כאלו גדלים על הדחף להוכיח את עצמם ולהצליח לא משנה מה. שאלו פעם ילד מגודל כזה מה יקרה אם הוא לא יצליח והתשובה שהוא ענה היתה: זה כבר לא ישנה. ממילא אני הולך "להתאבד" על המטרה הזו שאני מציב ייקוב הדין את ההר"

למה שאפתנות יתר בנוסח טוני רובינס ולס בראון מייצרות חרדה?

אם תסתכלו על החברה המערבית המודרנית – במיוחד על החברה האמריקנית שממנה אנו יונקים היום את תרבותנו – הרי שאנשים שלא מצליחים במישור החומרי נתפסים כ"לוזרים". התפיסה היא שאם לא הצלחת – אתה זה שהיית אשם בכך. כמאמר חסידי הקוצ'ינג : אתה ורק אתה היוצר של הסרט של חייך.

תפיסות עולם ברוח הקוצ'ינג המערבי עלולות לייצר חרדה

אף פעם לא מייחסים היום במערב "חוסר הצלחה חומרית" להיעדר מזל. למרות, שכולנו יודעים כי מזל משחק גם הוא תפקיד בחיים. הנטיה הזו להושיב את האינדיבידואל במושב המכונית של חייו ולטפול את מלוא האחריות עליו מייצרת בין השאר: ציפיות מוגזמות אפילו לא ריאליות, חוסר מנוחה ובעיקר חרדה מפני כישלון. הכי מרגיז זה שהתפיסה הזו ברוח האתיקה הפרוטסטנטית ("אם תעבוד קשה – תהיה עשיר ומצליח) ממש מעוותת. כשאני שומע את טוני רובינס או את לס בראון או אפילו את בריאן טרייסי מדברים על אחריותך הבלעדית להצלחה בחיים – אוטומטית אני מתמלא בחוסר מנוחה. הם משמיטים לחלוטין רכיבים אחרים במשוואה ובאופן פשטני מדי מייצרים אצל הרבה מדי אנשים במערב ציפיות מוגזמות לא מציאותיות!

הערכה עצמית נמוכה היא פונקציה של ציפיות מוגזמות

נחזור שוב לוויליאם ג'יימס שמצא משוואה מעניית למדד הביטחון העצמי וההערכה העצמית שלנו כבני אדם. הערכה עצמית כך טען ג'יימס היא

רמת ההצלחה במונה

רמת הציפיות במכנה

ככל שמעלים את הציפיות שלך לרף מוגזם ולא ריאלי- אוטומטית משהו מתכרסם ברמת ההערכה העצמית שלך. אתה מרגיש "לא שווה", "לא טוב מספיק" ואתה נמלא חרדה שכל דבר שתעשה – לעולם לא יהיה מספיק.

טיפול טבעי בחרדת סטטוס

  • אחת הדכים הטובות יותר לשכך חרדה מסוג זה באופן טבעי היא באמת לשבת ולבחון עם עצמכם – האם הציפיות שלכם הן באמת שלכם ובעיקר האם הן מוגזמות. הפחיתו הגורם שנמצא במכנה והיו ריאליים יותר ותחושו כיצד רמת החרדה יורדת
  • הדרך השניה היא לזכור את רכיב ה"מזל" / "יקום" / כח עליון או מג'ור פורס שאינו תלוי באמת בכם כפי שמוכרים לכם מצליחני הקוצ'ינג בסדנאות שוברות הקופות שלהם. נכון יש לאדם אחריות על חייו ובמדה מסוימת הוא אכן יוצר את תסריט חייו- אבל אין לו שליטה בלעדית עליהם! באירופה ראו את העניים כ"חסרי מזל" – באמריקה ובישראל – העניים נתפסים כ"לוזרים" / מפסידנים סדרתיים שאשמים בתוצאות של חייהם באופן בלעדי. האמת כנראה נמצאת באמצע ואם אתם חרדים מכשלון וחרדים מכך שלא תתפסו כבעלי סטטוס בחברה- כדאי לכם לזכור תמיד את התפיסה האירופאית – שמביאה בחשבון גם את רכיב המזל. תובנה זו תשכך חרדות של אנשים אמביציוזים וחסרי מנוחה!






















כל המאמרים על:



אולי יעניין אותך גם